יום רביעי, 29 ביוני 2011

מטלה מס' 5: "יש לי חלום"

1. אני לא הולכת לנקוט בשם אחד, אלא בתנועה חברתית ששינתה את פני העולם, ואת תוצאות מאבקה אני חיים היום: סופרג'יזם. (מאנגלית: Suffrage - זכות הצבעה).
זו הייתה תנועה עולמית שנאבקה למען שוויון זכויות אזרחי לנשים ובעיקר על זכותן להצביע ולהשתתף בבחירות דמוקרטיות. התנועה פעלה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 והובילה לשינויים מהותיים ביחס לנשים ובמעמדן המשפטי במדינות רבות.
בעקבות המהפכה הצרפתית ופרסום הצהרת זכויות האדם של הפרלמנט הצרפתי החלה התעוררות של תנועות פמיניסטיות ברחבי אירופה וארצות הברית. עם זאת, במאה ה-19 עדיין לא הוכרה במרבית מדינות העולם זכותן של נשים להצביע או להשתתף בהליך הדמוקרטי ונשללו מהן זכויות אזרחיות רבות. בשנת 1848 פורסם המניפסט הראשון של תנועת הנשים בארצות הברית, שדרש להכיר בזכויותיהן של נשים נשואות לקניין, לתנועה, להגנה מפני אלימות בעליהן, לגירושים, לתעסוקה במקצועות חופשיים, לחינוך ולזכות הצבעה. המאבק לשוויון זכויות לנשים התעצם לקראת סוף המאה ה-19 וב-1893 הייתה ניו זילנד המדינה הריבונית הראשונה שהעניקה לנשים זכות הצבעה, אם כי הן לא הורשו להתמודד לפרלמנט.
הכינוי "סופרג'יסטיות" הוטבע לראשונה בבריטניה ככינוי לנשים שהיו פעילות בארגוני זכויות נשים רדיקלים. במהרה הפך המונח נפוץ בעולם כולו. הסופרג'יסטיות נקטו בפעולות מחאה רבות החל מהפגנות ותהלוכות וכלה בשביתות רעב, בקשירת עצמן לשערים בשלשלאות, ואף בהצתה עצמית למוות.
מאבקן של הסופרג'יסטיות הוביל למתן זכות ההצבעה לנשים בהדרגה ברחבי העולם. בדרך כלל הוענקה בתחילה זכות ההצבעה לנשים נשואות בלבד ונשללה מהן הזכות להתמודד לפרלמנט. בבריטניה הכריז הפרלמנט בשנת 1918 על מתן זכות הצבעה לנשים נשואות מעל גיל 30, ורק בשנת 1928 הוענקה זכות בחירה מלאה. בארצות הברית נקבע ב-1920 התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית אשר העניק זכות הצבעה מלאה לנשים. בשווייץ הוענקה זכות הצבעה מלאה לנשים רק ב-1971.
בדומה למרטין לות'ר קינג גם סופרג'יסטיות התארגנו וניהלו מאבק ארוך שנים נגד מה שהן ראו כאי- צדק חברתי. גם הן העלו את הנושא לסדר היום הציבורי, חדרו אל לב הציבור ואל השיחה הציבורי ובסופו של דבר (אם בוחנים את מאבקן במבחן התוצאה)- מאבקן נשא פרי. כך גם המאבק של הציבור האפרו- אמריקאי (שימו לב לטרמינולוגיה, גם היא הושפעה והשתנתה בעקבות המאבק) בארה"ב נגד האפליה וחוסר שוויון בין-גזעי.
2. לכל אחד מאיתנו- חלום. קודם כל- חלומות אישיים, פרטיים, שעיקרם עוסקים במשפחתינו, ילדינו, בדר"כ נוגעים לענייני בריאות פיזית, חוסן נפשי, יכולות כלכליות וחומריות, השכלת ילדינו וכו'. בלי לבטל לרגע את מרכזיותן בחיינו, חשוב גם שלכל אחד מאיתנו יהיה חלום, או יותר נכון חזון במובן רחב יותר של המילה: הדרך בה אני רוצים לראות את החברה בה אני חיים.
אני חולמת על חברה יותר סובלנית, סולידארית, יותר רגישה לזולת ולשונה שבתוך החברה, חברה שמוקיעה גילויי אלימות הן בקרב בני נוער (ומנסה לטפל במקור הבעיה) והן כאקט לא לגיטימי של מחאה פוליטית. אני מייחלת לחברה משכילה יותר, בני נוער שצמאים לדעת, חברה שבה השקעה, התמדה, עניין, קריאה- אינן מילות גנאי.
אני חושבת שלנו, למורים, יש המון מקום להשפיע על הדור המתבגר. חשוב לשוחח עם התלמידים על הערכים שאנו בוחרים להנחיל להם, לפתוח אותם לדיון, לא לחשוש מהסלידה, התנגדות- זו גם תגובה, וזה עדיף על האדישות וחוסר איכפתיות. חשובה גם, ואני לא מפחדת מהקלישאות, הדוגמא האישית: אולי זה יישמע נדוש, אבל הילדים באמת בוחנים ומסתכלים האם אנחנו מתנהגים באותה דרך בה אנו מצפים מהם לנהוג.

מטלה מס' 6:מחשבות על סידור התפילה

מטלה מס' 6:
חלק א': ניתוח המקור
חז"ל טבעו הילכות, חוקים וכללים לעם היהודי. לדעת רבי יוסי- כל מי שמקיים את ההלכה חייב לקיימה כלשונה בלי לשנות מאומה. לדעתו, המשנה, המתאים אותה לעולמו, לאני המאמין שלו- לא יוצא ידי חובתו ולא זוכה למצווה.
לעומתו, רבי מאיר אומר כי לא חשובה הנוקשות של ההלכה והיצמדות אליה, הכוונה היא זו המוציאה את האדם מידי חובתו.
אין ספק, כי עמדתו של רבי יוסי נוקשה יותר ועשויה להרחיק ציבור רחב של אנשים מהדת ומקיום מצווה והלכות. לעומתו, עמדתו של רבי מאיר מזמינה יותר ומאפשרת לאדם להיות חלק מההלכות היהודיות בהתאם להשקפות שלו. אפשר לומר כי גישתו של רבי מאיר משקפת את החיים המודרניים החילוניים (למרות מועד כתיבת הדברים), מתאימה את עצמה לעולם העכשווי: מתחשבת באורח החיים בהווה, אך עדיין חשוב לה לשמור על הציבור בחיק היהדות ולא להרחיקו.
חלק ב': התייחסות למאמר "עוברים לסידור היום"
במשימה התבקשתי לקרוא מאמר ולהגיב, לרשום את דעתי בנוגע לרלוונטיות של הסידור לציבור החילוניים או להסביר את עמדתי בקשר לחידושים בסידור התפילה.
היה קל וטבעי להתחבר אל המאמר, כי רוב המחשבות שיש לי בנושא הסידור הופיעו בו. אפשר אף לסכם בציטוט מתוך המאמר: " הסידור הוא דבר מאוד קדוש, משמעותי ומרכזי בחיי העם היהודי אבל אין ספק שזו יצירה של בני אדם שיש לה עוגנים, יצירה שהשתנתה עם הזמן והמקום, עם אתגרים שהציב לה הדור. הסידור הוא לא סידור סגור, ואם לדור שלנו אין מה להגיד על מה שקורה פה ואיך להתמודד, אז אנחנו חיים את החיים של קודמינו ולא את שלנו."
במאמר גם קיימת התייחסות לכמה מהביטויים השנויים במחלוקת המופיעים בסידור תפילה כמו התייחסות לנשים ולעמי העולם: "ברוך שלא עשני אישה" ו"ברוך שלא עשני גוי". אמירות אלה "מצאו את דרכן החוצה", כדברי המחבר, מהסידורים החדשים.
אני קוראת את המאמר, והכל נראה נכון, מתאים לחיים המודרניים, מתיישב טוב עם התפיסה הביקורתית לה חונכנו ולה ממשיכים לחנך גם היום (חייבת להיות לך דעה על כל דבר, ועדיף שלא תסכים לכלום, והכל שגוי מסביב.. נושא לדיון נפרד). חשוב שתהיה חדשנות, ביקורת, התבוננות פנימה ושינויים כלשהם. חשוב שיותר אנשים ייקחו חלק וירגישו שייכות ליהדות- הרי זו תרבות שלמה, ענפה, ולא רק דת, אמונה והלכות. ויחד עם כל אלה, יש משהו יפה,טהור, ואולי אף רומנטי ונוסטלגי בכך, שקיים טקסט עתיק- יומין שהוא משותף לכל העם, אחיד, לא שונה מקהילה לקהילה, אלא אותו טקסט בכל הקהילות יהודיות בעולם, ולא משנה לאן תגיע- תמיד תראה ותשמע את אותו טקסט משותף, שנרצה או לא- מאפיין אותנו.
אני לא מתפללת, לא קוראת בסידור. אך פעם בשנה ביום כיפור אני מגיעה לבית הכנסת יחד עם כל המשפחה (כולל דור ההורים שחונכו בבריה"מ על תורות אחרות לגמרי, לעתים אף בניגוד לרצונם, וכולל את ילדיי מגיל יונקות). אנחנו מגיעים זה 20 שנה לבית חב"ד (לשם מגיעים רוב יוצאי ברה"מ לשעבר), ולמעשה מקשיבים לתפילה של ציבור שלם, וכך אני, ועוד רבים כמוני, מרגישים שייכות: אותו סידור בכל מקום אליו נגיע, אותה קריאה ואותה תפילה.




יום שלישי, 28 ביוני 2011

מטלה מס' 2: חוקרים את פרקי אבות

פרקי אבות פרק א' משנה ז':


ז) נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת:


1.      ".... הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע "





1.      ".... הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע "- מהות משפט זה בין אדם לעצמו , מאחר והמלצה זו מתייחסת לאדם עצמו, לשמור על עצמו. כמאמר הפתגם "אל תכניס ראש בריא למיטה חולה" –היכן שאתה מרגיש / חושב/רואה ויודע שישנם דברים לא טובים ,אל תפנה לשם ואל תימצא שם .
כאשר אתה מבין שיש אדם/אנשים אשר ערכיו פגומים ושונים מערכיך והדבר עלול לפגוע בך ובסובבים אותך, אל תתחבר אליו ואל תימצא בחברתו.

2.      וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת:- מהות משפט זה בין אדם לעצמו . בסופו של דבר יהיה טוב. הדברים הרעים,הפורענות תעלם מין העולם.
אל תתייאש מין האמרה " צדיק ורע לו רשע וטוב לו " ,מאחר ועל פי ההבטחה , "סוף גנב לתלייה ". המשך בדרכך הטובה ואל תחבור לרעה,אל תשנה את דרכיך וערכיך.


דוגמה אקטואלית:
נראה כי הנמצאים בעמדה בכירה דהיינו, ראשי ממשלה, נשיאים ושרים (כדוגמת: אהוד אולמרט, משה קצב , אברהם הירשזון, שלמה בניזרי...) אשר עשו מעשים שאינם חוקיים, פגעו בציבור הבוחרים בהם ומעלו באמונם, השתמשו בכספים שאינם שלהם, מעלו, הטרידו מינית והשתמשו במעמדם הבכיר  ע"מ להשיג דברים שאינם מקובלים ונוגדים את הנורמות החברתיות-  חסינים ואין מי שמפקח עליהם, מעמיד אותם במקומם, והם ממשיכים שנים רבות לכהן בתפקידים בכירים שונים.  אך הנה גם לאחר שנים הצדק יוצא לאור נפתחות חקירות נגד האנשים הנמצאים בכל עמדה הבכירה וגם הם נותנים הדין למעשיהם. אין חסינות לאף אדם וכל אדם סופו לתלייה.

יום ראשון, 12 ביוני 2011

מטלה מס' 3: כשהקיבוץ היה קיבוץ

מטלה: מאמר תגובה למאמרו של א. שמוש "כשקיבוץ היה קיבוץ"
המאמר הציג בדרך מאוד "ידידותית" ומזמינה את היתרונות ואת החסרונות של הקיבוץ. ניכר, כי מחבר המאמר כואב את "אובדן" הדרך החיים הקיבוצית. הכתיבה הדו-משמעית והומוריסטית מאפשרת ומזמינה להתעסק בנושא ולהתעמק בשאלות: איפה אתה? מה אתה חושב? האם זה בכלל רלוונטי לך?
אני מאוד אהבתי את המאמר, והסכמתי עם רוב הדברים שנאמרו בו. כמי שלא גדלה בקיבוץ, אין לי געגועים לחיים בקיבוץ. יחד עם זאת אני חושבת שחברה ישראלית איבדה משהו כחברה כתוצאה מתהליך כואב שעוברת התנועה הקיבוצית בעשורים אחרונים. משהו יחודי שהיה קיים רק פה, אוטופיה שלא הצליחה במקומות אחרים (והתקיימה פה לאורך תקופה), לא עמד במבחן הזמן. כמו כן, תנועה קיבוצית ייצגה, בעיני כמתבגרת, את הערכים שחשובים לי גם היום- תרומה לחברה, רוח התנדבות, ויתור (לעתים) על טובתך לטובת החברה, דבקות במשימה וחשוב מכל- אהבת הארץ (במובנים שונים). אף פעם לא דגלתי ולא האמנתי ברעיון השוויון כפי שהתקיים בקיבוץ, אולי בגלל שאת שנות ילדותי העברתי במדינה קומוניסטית (ושלא תבינו לא נכון- הייתה לי ילדות מאושרת).
האיוולת של הקיבוץ,ועם זה מאוד הסכמתי עם המחבר, מתוארת בציטוטים הבאים: "..רדיפת השוויון בקנאות צמצמה בהכרח את החופש..", "תקנונים.. הצרו את צעדיו של החבר, צמצמו את עולמו וכלאו את רוחו" והקשה ביניהם- "..הלינה המשותפת קרסה בלחץ האימהות...הקיבוץ העריך וקידם את הבינוניות"
יש לי חיבור רגשי עמוק למושג "קיבוץ", ותמיד יהיה לו מקום חם בלב, מעבר להסברים בעד ונגד הרציונליים: בשנת 1990 בהיותי בת 10 במדינה שלא קיימת עוד על מפות העולם, ושרק תקופה קצרה לפני כן פתחה את שעריה, למדתי בביה"ס יהודי. שם, בזמן חופשת החורף הארוכה, אירגנו מחנה לתלמידים. המדריכים הגיעו מהארץ, מהקיבוץ! ואלה היו הישראלים הראשונים שפגשתי מימיי, חסונים, יפי תואר, את החרמוניות- אי אפשר לשכוח! הם היו כה שונים משליחי חב"ד, שהיו בקהילתינו לפניהם (גם להם מקום מכובד בלבי, אהבנו אותם מאוד). הם היו כאלה חמים, לימדו אותנו עברית, צחקו, חיבקו (משהו כל כך מוזר בברה"מ), סיפרו סיפורים. הסרט היחיד שהם הקרינו היה "מבצע אנטבה" (זה גיליתי הרבה יותר מאוחר), אף אחד לא הבין כלום- אך את העיקר הבנו: יש את צה"ל, וכולם שם גיבורים. זה הספיק למוח של ילד כדי להתחיל לגבש את הזהות היהודית והציונית. (ולאור החינוך היהודי- הציוני שקיבלתי ב-3 השנים לפני עליתי לארץ, היתה כל כך קשה ההתמודדות בגיל ההתבגרות עם ההטענות כי עליה המונית מרוסיה בכלל לא ציונית!).
דודתי שהגיעה עם משפחתה לארץ שנתיים לפנינו והתגוררה בקיבוץ שפיים בפרוייקט "בית ראשון במולדת". כל קינאתי בבני הדודים שלי, לאחר ביקור ראשון בשפיים! תארו לעצמכם מה זה קיבוץ בעיני ילד אחרי מגורים בדירה שכורה עלובה בעיירת פיתוח! וניקח זאת לרמת דיון אחרת- קליטת עלייה של יחידים(של שנות ה-90) בקיבוצים לעומת קליטת עליה המונית בערים (אין חדש תחת השמש..).
הדודים שלי עזבו את הקיבוץ כעבור שנים. דודי טען, כי "המשטר הסובייטי" הספיק לו, והוא לא רוצה שיחליטו במקומו מתי והאם לשפץ את דירתו. כמו כן האימרה המפורסמת "לכל חבר לפי צרכיו" המשיכה להרגיז.