מטלה: מאמר תגובה למאמרו של א. שמוש "כשקיבוץ היה קיבוץ"
המאמר הציג בדרך מאוד "ידידותית" ומזמינה את היתרונות ואת החסרונות של הקיבוץ. ניכר, כי מחבר המאמר כואב את "אובדן" הדרך החיים הקיבוצית. הכתיבה הדו-משמעית והומוריסטית מאפשרת ומזמינה להתעסק בנושא ולהתעמק בשאלות: איפה אתה? מה אתה חושב? האם זה בכלל רלוונטי לך?
אני מאוד אהבתי את המאמר, והסכמתי עם רוב הדברים שנאמרו בו. כמי שלא גדלה בקיבוץ, אין לי געגועים לחיים בקיבוץ. יחד עם זאת אני חושבת שחברה ישראלית איבדה משהו כחברה כתוצאה מתהליך כואב שעוברת התנועה הקיבוצית בעשורים אחרונים. משהו יחודי שהיה קיים רק פה, אוטופיה שלא הצליחה במקומות אחרים (והתקיימה פה לאורך תקופה), לא עמד במבחן הזמן. כמו כן, תנועה קיבוצית ייצגה, בעיני כמתבגרת, את הערכים שחשובים לי גם היום- תרומה לחברה, רוח התנדבות, ויתור (לעתים) על טובתך לטובת החברה, דבקות במשימה וחשוב מכל- אהבת הארץ (במובנים שונים). אף פעם לא דגלתי ולא האמנתי ברעיון השוויון כפי שהתקיים בקיבוץ, אולי בגלל שאת שנות ילדותי העברתי במדינה קומוניסטית (ושלא תבינו לא נכון- הייתה לי ילדות מאושרת).
האיוולת של הקיבוץ,ועם זה מאוד הסכמתי עם המחבר, מתוארת בציטוטים הבאים: "..רדיפת השוויון בקנאות צמצמה בהכרח את החופש..", "תקנונים.. הצרו את צעדיו של החבר, צמצמו את עולמו וכלאו את רוחו" והקשה ביניהם- "..הלינה המשותפת קרסה בלחץ האימהות...הקיבוץ העריך וקידם את הבינוניות"
יש לי חיבור רגשי עמוק למושג "קיבוץ", ותמיד יהיה לו מקום חם בלב, מעבר להסברים בעד ונגד הרציונליים: בשנת 1990 בהיותי בת 10 במדינה שלא קיימת עוד על מפות העולם, ושרק תקופה קצרה לפני כן פתחה את שעריה, למדתי בביה"ס יהודי. שם, בזמן חופשת החורף הארוכה, אירגנו מחנה לתלמידים. המדריכים הגיעו מהארץ, מהקיבוץ! ואלה היו הישראלים הראשונים שפגשתי מימיי, חסונים, יפי תואר, את החרמוניות- אי אפשר לשכוח! הם היו כה שונים משליחי חב"ד, שהיו בקהילתינו לפניהם (גם להם מקום מכובד בלבי, אהבנו אותם מאוד). הם היו כאלה חמים, לימדו אותנו עברית, צחקו, חיבקו (משהו כל כך מוזר בברה"מ), סיפרו סיפורים. הסרט היחיד שהם הקרינו היה "מבצע אנטבה" (זה גיליתי הרבה יותר מאוחר), אף אחד לא הבין כלום- אך את העיקר הבנו: יש את צה"ל, וכולם שם גיבורים. זה הספיק למוח של ילד כדי להתחיל לגבש את הזהות היהודית והציונית. (ולאור החינוך היהודי- הציוני שקיבלתי ב-3 השנים לפני עליתי לארץ, היתה כל כך קשה ההתמודדות בגיל ההתבגרות עם ההטענות כי עליה המונית מרוסיה בכלל לא ציונית!).
דודתי שהגיעה עם משפחתה לארץ שנתיים לפנינו והתגוררה בקיבוץ שפיים בפרוייקט "בית ראשון במולדת". כל קינאתי בבני הדודים שלי, לאחר ביקור ראשון בשפיים! תארו לעצמכם מה זה קיבוץ בעיני ילד אחרי מגורים בדירה שכורה עלובה בעיירת פיתוח! וניקח זאת לרמת דיון אחרת- קליטת עלייה של יחידים(של שנות ה-90) בקיבוצים לעומת קליטת עליה המונית בערים (אין חדש תחת השמש..).
הדודים שלי עזבו את הקיבוץ כעבור שנים. דודי טען, כי "המשטר הסובייטי" הספיק לו, והוא לא רוצה שיחליטו במקומו מתי והאם לשפץ את דירתו. כמו כן האימרה המפורסמת "לכל חבר לפי צרכיו" המשיכה להרגיז.
תגובתך למאמר מעניינת מאוד ומעירה זווית חדשה ומרעננת. תודה.
השבמחק